בעת שימוש בעניבת ניילון, האם אתה חושב שהוא יהפוך לשביר בתנאי עבודה בטמפרטורה נמוכה או לאחר החורף? זה נורמלי. מה לעזאזל קרה?
המרכיב העיקרי של עניבה ניילון הוא פלסטיק, ופלסטיק הוא סוג של פולימר. מקרומולקולות מאופיינות במהירות איטית יותר כאשר נעים בטמפרטורה נמוכה ובמהירות מהירה יותר כאשר נעים בטמפרטורה גבוהה. בחורף או בטמפרטורה נמוכה, התנועה התרמית של מולקולות איטית מאוד. כאשר עניבת הניילון נתונה לכוח חיצוני, בלוק הכרית יתעוות. מכיוון שהתנועה התרמית המולקולרית איטית, הכוח החיצוני אינו קל להעברתו (לחץ תרמי ממוצע) או לצריכה (חיכוך של שרשרת המבנה המולקולרי), ולכן קל לגרום ללחץ פנימי. כאשר הלחץ התרמי מגיע לרמה מסוימת, המקרומולקולות ישברו ויובילו לסדקים. סדקים יגרמו ללחץ ודיפוזיה פנימיים, וקשרי ניילון ישברו.
איך מתמודדים עם בעיה כזו?
השיטה הראשונה היא הוספת חומרי מים מולקולריים קטנים בייצור קשרי ניילון. בתנועה, אפקט העברת הכוח של המבנה המולקולרי של חומר האלסטומר הוא מעשי, אך שיטה זו גבוהה מדי
לכן, הוא משמש רק בכמה תעשיות ייצור ייחודיות, כגון מחקר מדעי היי-טק של חומרי היי-טק ותוכנת מערכת הגנה מפני אש בטיחותית, שחייבות לעבוד בסביבה טבעית בטוחה.
בדרך השנייה, כאשר מיושמים על קשרי ניילון בחיי היומיום של אנשים בתנאי טמפרטורה נמוכים, אנשים יכולים תחילה לבצע חימום פשוט, כגון כיסוי החום ביד או חימום לטווח קצר באמצעות מחמם אוויר.
השיטה השלישית היא ליישם את תהליך חיבור הניילון בצורה חלקה ככל האפשר כך שהעברת הכוח בין מבנים מולקולריים פלסטיים תהיה סימטרית.
מסקנה: שלוש השיטות הללו הן המוצרים המיינסטרים ביותר בשלב זה. הם הדרך ההגיונית ביותר להפחית באופן סביר בלאי מקרי ביישומי עניבות ניילון. למעשה, זה לא מתאים רק לקשרים ניילון, אלא גם כל מלאכות הפלסטיק הן אוניברסליות.
